איך מחשבה אחת שלא נחקרה משפיעה על שאר מערכות היחסים שלנו

תמונות מוכרות מחיי זוגיות: יושבים בסלון, בוחרים סרט עם כוונה מלאה לראות את כולו. הסרט מתחיל ובפינה של העין שלי אני רואה אור כחול בוקע ממסך הסלולרי שלו. אני מתרכז בסרט, נכנס לזה ממש ובזוית העין אני רואה אותו שוב מושיט יד לנייד, הפעם הוא לא מחזיר אותו לשולחן כמו בפעם הקודמת, הוא מתחיל להישאב לתהומות הפייסבוק. הוא גולל למטה, חוזר למעלה, שולח משהו, עונה להודעה בוואטסאפ ומה לא! ואני? תלוי מתי תפסתם אותי, רוב הזמן זה מעצבן אותי, מציק לי ובגדול אני מרגיש כמו ילד קטן שכל היחס שהוא רגיל לקבל הולך כרגע למכשיר נייד שהתחרות מולו חסרת טעם. אז אני מעיר, אני מבקש ואומר בכל מיני דרכים שזה מציק לי ושאי אפשר לשבת ככה לראות סרט יחד, ועוד כל מיני הערות רגשי בנסיון לעשות קצת מניפולציה רגשית שתתן לי את מה שאני רוצה בסוף (האמנם?) אני אציין ואומר, זה לא באמת עובד. אחרי זמן מה הכל חוזר על עצמו והנה אנחנו בלופ אינסופי של הודעות, הערות, הפוגה, פייסבוק, הערות, הודעות, עצבים וחוזר חלילה.

שמתי לב, שבמהלך השבוע, אחרי אותו הערב, משהו לא עובר לי אצלו. אני עצבני עליו ופתאום אני רואה את כל המקומות שאני חושב שמגיע לי יותר יחס מצידו. פתאום התקרית הבודדת בסלון הפכה להיות מקרה מייצג לחיינו המשותפים יחד באופן כולל. אני מוצא את עצמי רגיש יותר לחוסר יחס מצידו בכל מיני דרכים: לא זרקת את הזבל כשביקשתי = אתה לא מקשיב לי, לא הרמת את הבגדים מהרצפה = אתה לא מקשיב לי, לא העברת את הכסף של השכירות = אתה לא מקשיב לי.

אז מה קורה פה? יכול להיות שהוא פשוט לא מקשיב לי כבדרך קבע? אני פתאום רק רואה את זה עכשיו? אז לא. מה שקרה הוא תוצאה של מחשבה שלא נחקרה. מחשבה שנוצרה כתוצאה ממצוקה מסויימת ברגע נתון ומתוך אמונה שבאותו הרגע אני צריך את ההקשבה שלו ושהוא יכבד את הזמן שלנו. כמה פעמים אמונה כזאת בסיסית, השתרשה אצלכם בחיים והפכה להיות ציפייה ברורה ומודעת שכאשר היא לא נענית, הכל מתהפך. סיטואציות כמו: הוא נכנס הביתה ולא אמר שלום = הוא כועס עלי, הוא שכח משהו שביקשתי= הוא מזלזל בבקשות שלי, הוא לא מחמיא על מה שאני לובש = הוא שונא את הלבוש שלי.

אז כל האמונות האלו יושבות על הסיטואציה המסויימת הזאת, אבל זה לא נגמר שם. מעכשיו כל פעם שמישהו ישכח משהו שביקשתם, אותה אמונה תקפוץ לחזית כי עוד דוגמא למישהו שלא מקשיב לכם. בפעם הבאה שחבר לעבודה יקבל שיחת טלפון באמצע הסיפור שלכם, תקפוץ אותה אמונה בהקשרים שונים כמו: אני משעמם אותו, הוא אמור להקשיב לי עכשיו. הסיפור משתנה, האמונה נשארת זהה (הוא צריך, הם צריכים, אני רוצה שהוא, היא אמורה )

אחרי ששבוע הסתובבתי עם תחושה של ריחוק וטינה כלפיו, הבנתי שנפלתי שבוי למחשבה ושאני צריך לעשות חקירה. מילאתי דף "ושפטת את רעך". אני אוהב למלא דף שלם על סיטואציה אחת כי זה עוזר לי להבין את כל ההקשרים סביב אותה מחשבה. הקשרים של מה אני רוצה ממנו, מה אני צריך, מה הוא צריך, מה אני חושב עליו באותו הרגע ומה אני לא מוכן לחוות לעולם יותר.

אני עושה את The Work על הסיטואציה

המחשבה: הוא אמור לכבד את הזמן שלנו

ראיתי שכשאני מאמין במחשבה הזו אני בעסק שלו, אני מתרחק ממנו, מרגיש מבודד ומדמיין את עצמי מסתדר בלעדיו לתמיד. אני בעלבון, לב מכווץ וחושב בשבילו, במה הוא צריך להתעסק כרגע. אני צריך הכרה, תמיכה, קבלה, הרמוניה ושיתוף פעולה ממנו. עם המחשבה אני לא רואה את המקום שהוא נמצא בו כרגע, מה הוא רוצה לעשות, אני סובל.

מי אני ללא המחשבה: הוא אמור לכבד את הזמן שלנו

אני קשוב למה שקורה כרגע, אני בעסק שלי. לא מרגיש צורך להחליט מה הוא אמור לעשות או לא כרגע. אני נייטרלי, אין לי מחשבות על העתיד ואני מצליח להתרכז בסרט. אני רואה שמדי פעם הוא משתף אותי במשהו, שואל שאלה ומחכה לתשובה. אני שם לב שרמת הקשב שלו כרגע, כאן ועכשיו,  היא האופטימלית בשבילו וזה המקסימום שהוא מסוגל לתת. אין בי עלבון או כעס, אני פתוח לסיטואציה. אני רואה שהצורך בתמיכה, קבלה, הרמוניה ושיתוף פעולה, מתקיימים מעצמם ואני לא צריך שמישהו אחר יעניק לי אותם. אני בטוב. אני מרגיש בנוח להתקרב יותר ולהיות אוהב.

היפוך על עצמי : אני אמור לכבד את הזמן שלנו. אני רואה שבלי המחשבה אני באמת מכבד את הזמן שלי בנוכחות שלו. אני שם, פתוח, סבלני ובעיקר אין בי מחשבות לא מכבדות כלפיו. הזמן עובר בנעימות. אני אמור לכבד את הזמן שלנו ולא להיות עסוק במחשבות על העבר והעתיד שמוכיחות לי שרע לי ושהסיטוציה אמורה להיות שונה.

היפוך עליו : אני אמור לכבד את הזמן שלו. כשאני מאמין במחשבה שהוא אמור לכבד את הזמן שלנו, אני עושה הכל בשביל שהוא יעשה את זה. להילחם איתו על זה, לריב איתו, להיעלב, להפעיל מניפולציות. בעצם אני לא מכבד את הזמן שלו כרגע. אז אני זה שצריך לכבד את הדרך שבה הוא מחליט לחלק את הזמן שלו באותה סיטואציה. לחשוב בשבילו ולדעת מה טוב בשבילו כרגע, זה לא לכבד את הזמן שלו.

היפוך מוחלט : הוא לא אמור לכבד את הזמן שלנו. הוא לא אמור לכבד את הזמן שלנו בצורה שאני חושב שהוא אמור. הוא יושב איתי שם, הוא בחר את הסרט בעצמו, אפילו הציע שנראה אותו יחד. אז הוא לא אמור לכבד את הזמן שלנו יותר ממה שהוא מכבד אותו, זה המקסימום שלו כרגע וזה בסדר.

אני תמיד נדהם לראות שברגעים האלה, אני תמיד חושב שאני צריך ממנו משהו בשביל להרגיש טוב שלמעשה, עד שלא אתן את זה לעצמי באותו הרגע, זה תמיד יהיה זמני ולא מספק. באותה סיטוציה ראיתי שאני יכול להיות מכבד יותר, קשוב וסבלני במקום לצפות ממנו לתת לי את כל אלה ולהתאכזב ממנו כשזה לא קורה.